התירס הינו מרכיב חיוני בתעשיית המזון העולמית והוא משמש חלק עיקרי בתזונתם של בע"ח ואוכלוסיות גדולות ברחבי העולם. לאור זאת, עשרות אלפי דונמים מאדמת ארץ ישראל מיועדים לגידול זה. גורמים רבים יכולים להשפיע על טיב קליטת יסודות ההזנה מהקרקע אל הצמח, כאשר המשמעותיים שבהם הם:
מבנה הקרקע קרקעות בינוניות וכבדות יתאימו לגידול התירס בתנאי שיהיו מנוקזות ומאווררות.
מליחות הקרקע מליחות קרקע אידיאלית לגידול תירס תהיה מתחת ל- (EC=1.7-2 (ds/m.
חומציות הקרקע משפיעה על זמינותם של יסודות ההזנה, כאשר רוב יסודות ההזנה יהיו זמינים ביותר בטווח PH שבין 5.5-6.5 . קרקעות הארץ מאופיינות בד"כ בPH גבוה מ-7. בתנאים אלו זמינות חלק מיסודות ההזנה יורדת.
התירס הינו צרכן גדול של יסודות הזנה. כמויות הדשן ומועד אספקתן תלויות בהרכב הקרקע ותכולת היסודות המצויים בה, בצריכת הגידול, בכושר קליטת היסודות בשלבי ההתפתחות השונים וכן בכושר המינרליזציה של חיידקי הקרקע.
יסודות הזנת תירס עיקריים: ביבול של 2 טון חומר יבש לדונם נמצאו בחלק העל – קרקעי של הצמח: 28-32 ק"ג חנקן צרוף, 4.5-5 ק"ג זרחן, 35-37 ק"ג אשלגן (ברקוביץ´, 2000)
זרחן: הזרחן חיוני לתהליכים רבים בצמח וחשוב להתפתחות השורשים והקלחים. זמינותו יורדת בקרקע בעלת PH גבוה אשר מפחיתה ממסיסותו. עקב הקשרותו למינרלים בקרקע, הוא כמעט ואינו נייד. קליטתו תתאפשר רק באמצעות מגע ישיר עם השורש. למערכת השורשים השפעה עיקרית על יכולת קליטת הזרחן. בעיתוי זריעה מוקדם כאשר טמפרטורת הקרקע עדיין נמוכה, עלולה התפתחות השורשים להתעכב ולבוא במגע ישיר עם נפח מצומצם בלבד של קרקע. הטמפרטורה הנמוכה עלולה אף להאט את הפעילות המיקרוביאלית אשר הופכת זרחן אורגני לזרחן אנאורגני הזמין לצמח. השפעות אלה פוגעות ביעילות קליטת הזרחן מהקרקע.
| יעילות קליטה יחסית ב- % |
טמפ´ באזור השורשים (מעלות צלזיוס) |
| 21 | 13 |
| 29 | 15.5 |
| 50 | 18 |
| 68 | 21 |
טבלה מס´ 1: יעילות קליטת הזרחן כתלות בטמפרטורת הקרקע. (ברקוביץ. 2000)
מחסור בזרחן עלול להשפיע לרעה גם על קליטת החנקן בשלביו הראשוניים של התפתחות הגידול (3-4 עלים). הריכוזים הרצויים בקרקע יבשה בשכבה של 20-0 ס"מ, ppm 25-20. במצב של חוסר יש להשלים ל-20 ppm. על יעילות קליטה נמוכה של זרחן, יש לפצות בדישון ממוכן בפס עד 8-10 יחידות זרחן לק"מ פס הצנעה, כיוון שמעבר לכך לא ייקלט ע"י התירס. דישון אמוניאקלי יעלה את חומציות הריזוספרה וייעל את קליטת הזרחן, לצד אספקה רציפה ואיטית דרך מערכת הטפטוף. כמות הדשן תגזר מסוג היישום. סימני המחסור ייתבטאו רק במחסור חריג בצורת גבעולים דקים, תזמון חריג של הפריחה הנקבית והזכרית, הפריה והתפתחות אשבולים משובשת.
איור מס´ 1: סימפטומים למחסור ביסודות הזנה שונים.
אשלגן האשלגן מעורב במשק המים ומסייע לעמידות הצמח בעקות יובש וטמפרטורה נמוכה.
| K במיצוי קלציום כלוריד (ppm) |
דלתא – F |
כמות הדישון יחידות אשלגן (K2O) |
| >12 | 3000-2800 | 0 |
| 10-12 | 3400-3000 | 15 |
| 10> | 3400> | 30 |
טבלה מס´ 2: הריכוזים הרצויים בקרקע יבשה בשכבה של 20-0 ס"מ וכמות יחידות האשלגן שיש להשלים בפיזור על כל השטח.
את מחסורי הזרחן והאשלגן רצוי להשלים בזמן הכנת השטח לזריעה בפיזור או בדישון בפס. ככל שיישום הדשן יעיל יותר, יורדת הכמות שיש ליישם:
| תוספת דשן מוצק ביסוד | |
| 2 יחידות זרחן | 1 ppm בקרקע |
| 6 יחידות אשלגן | 1 ppm בקרקע |
| תוספת דשן מוצק/נוזלי בפס | |
| 1.5 יחידות זרחן | 1 ppm בקרקע |
| 4-5 יחידות אשלגן | 1 ppm בקרקע |
| דישון בטפטוף | |
| 1 יחידות זרחן | 1 ppm בקרקע |
| 2 יחידות אשלגן | 1 ppm בקרקע |
את הדישון מתחת או משני צדי שורות הזריעה יש לבצע לעומק של 15 ס"מ, תוך המנעות מהמלחה (לא לחרוג מעל 30 ק"ג אשלגן כלורי בק"מ פס). בשדות המושקים בטפטוף ובהם קיים גירעון קטן ביסודות המזינים, ניתן להשלים את החסר בתחילת הגידול באמצעות מערכת ההשקיה. (דגנית 2013). בממשק הדישון האשלגני יש להתחשב בקק"ח הקרקע. ככל שהקק"ח גבוה יותר, בופר האשלגן של הקרקע יהיה גבוה יותר. (Vitosh 1995).
איור מס´ 2: התבטאות עקות שונות בעלי התירס.
מחסור באשלגן ייתבטא ראשית בעלים המבוגרים ע"י הצהבתם, הופעת פסים צהובים, קצוות מיובשים וסימני צריבה. במחסור חמור הצמח נוטה לרביצה ורגישותו למחלות גוברת, התפתחות האשבולים תפגע וקצוותיהם לא ייתמלאו.
חנקן: חנקן הינו הגורם המגביל המשמעותי ביותר מבין יסודות ההזנה. כאמור, גידול התירס צורך 28-32 ק"ג חנקן צרוף לדונם, כולל החנקן שנמצא בבדיקות מוקדמות בקרקע ובמים. בהנחה כי יעילות הקליטה עומדת על 75% יש לתת מעט יותר חנקן. רצוי לתת 5-10 יחידות בעיבודי היסוד, לפני ההצצה ואת השאר להשלים במשך הגידול עד לשליפת המכבד (הפריחה הזכרית). לאחר שליפת המכבד אין המוטמעים יכולים להגיע אלא לעלים שהשלימו כבר את התפתחותם, ולכן לא תרשם עלייה במשקל היבש. יש להמנע ממנת חנקן גדולה בנביטה ע"מ למנוע גידול ווגטטיבי מוגזם. מנות החנקן נקבעות ע"פ מנות ההשקייה וקצב קליטת היסוד ע"י הצמח.
קצב צריכת החנקן עד שלב התפתחות של 5-6 עלים (חודש עד 6 שבועות) הוא איטי. עם זאת מחסור בשלב זה, עלול לגרום לפגיעה ביבול עליו לא ניתן יהיה לפצות בהמשך. משלב 5 עלים (V5) צריכת החנקן וקצב הגדילה בעלייה חדה. כאמור, מחסור בחנקן בשלב זה ניתן יהיה לתקן רק עד הופעת הפריחה הזכרית. מנקודה זו התירס אינו קולט עוד חומרי הזנה מהקרקע.
רמת היבול עולה עם רמת ההזנה החנקנית, ללא הבדל מובהק בין מקור החנקן שניתן בדשן. על כן יש לבחור את מקור החנקן הזול והנוח ביותר מבחינה יישומית. (Hart. 2010).
עקב היות החנקן יסוד נייד בצמח, מחסור בו יתבטא ראשית בעלים המבוגרים, הצהבה בקצה העלה בצורת V והתייבשות הדרגתית. (ברקוביץ 2000).
על מנת להגיע ליבול גבוה, יש לעקוב אחר אופן התפתחות הגידול ולעמוד בדרישות ההזנה לאורך תקופת הגידול. המלצות אלה דומות בין גידולי התירס השונים.
איור מס´ 3: שלבי ההתפתחות הפנולוגית של התירס.
ביבליוגרפיה:
1. ברקוביץ, ש. 2000. גידול תירס.
2. J.M. Hart, D.M. Sullivan, J.R. Myers, and R.E. Peachey. 2010. Nutrient Managemant guide- Sweet corn. Oregon State University.
3. M.L. Vitosh, Michigan State University. J.W. Johnson, The Ohio State University. D.B. Mengel, Purdue University. 1995. Tri-state Fertilizer Recommendations for Corn, Soybeans, Wheat and Alfalfa
4. שדה, ד. צוקרמן, א. 2013. הנחיות גידול תירס. שה"מ
חדוה פאר
אגרונומית
שפע מבית דשן הצפון
